הכל מתחיל מסיפור לא שגרתי: הכח שבעיניים

ביום אחד בהיר, לפני שנים, הפכתי ל"נפגעת עבירה",

(המילה "קרבן" לא מדברת אליי).

הייתי מרצה למשפטים צעירה, הצגתי אנשים מפחידים,

וראיתי את עצמי כאישה חזקה ששואפת לכבוש את העולם.

ה"אירוע" הכניסה אותי לטלטלה רגשית ממושכת.

התמודדתי עם תחושת ההרס בביטחון האישי שלי, עם מחשבות לנקום,

עם כעס על תפקוד מערכת המשפט בכל הקשור לזכויות של נפגעי עבירה.

בבית המשפט - חדר קטן די עלוב בעיר גדולה בדרום ארה"ב --

פגשתי את הפוגע ואת משפחתו: אנשים מפוחדים,

קשי יום שניהלו מלחמת הישרדות יום יומית מול עוני,

התפרקות המשפחה, סטיגמה והדרה חברתית.

למרות הכאב וסערת הרגשות שליוו אותי, הדו-שיח השקט שניהלנו דרך העיניים,

ע"י מבטים "גנובים" וחודרים, הניב אמת אחרת,

מקבילה ועמוקה יותר מהפינג-פונג המשפטי היבש.

אחרי תקופה של הרהורים ופיתולים,

הגעתי למחשבה המשחררת שהדבר הנכון

הוא להושיט יד לפוגע כי אנחנו בבוץ ביחד.

אני פוסט-טראומטית אבל גם אנשים שנכנסים ויוצאים מהכלא פוסט-טראומטיים.

לפני חמש עשרה שנים, התחלתי ללוות אסירים בחזרה לחיים בחברה ה"חופשית".

בחרתי לעשות צעד שובר "מוסכמות" ולהגיד "אני פה בחוץ מחכה לך",

לקחת אתך לדרך אחרת. אתה לא לבד, אנו הולכים ביחד. הדרך מורכבת,

לפעמים כואבת ומסוכסכת,

אבל יהיה הרבה יותר טוב לכולנו אם אנחנו הולכים יד ביד.

בפעם הראשונה שליוויתי אסיר משוחרר הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון,

למרות הקולות של חבריי שטענו ללא לאות, "מה, אין לך מה לעשות בחיים?!

לאנשים כאלה מגיע להישאר מאחורי סורג ובריח

עד שימותו וסוף סוף נתפטר מהם".

במציאות, פגשתי בחור עם מראה קשוח ולב רך ושבריר,

בעל סיפור חיים גדול מהחיים, אדם בודד ומבולבל שעלה מחבר העמים עם חזון

לשרת בצה"ל כדי להיות שותף בגורלו של העם היהודי...

אבל בדרך, החלום האידאליסטי התנפץ והסתבך. במהלך חודשים רבים,

הייתי אוזן קשבת ויד תומכת, בכינו, צחקנו וצעקנו, ולאט לאט,

הוא התחיל להאמין בעצמו, לסגל הרגלי חיים בריאים יותר,

לקבל החלטות מושכלות, לחשוב לפני המעשה, והכי חשוב, לפתח חזון עם מטרות

מפה וכלים כדי להגשים אותו בלי להסתבך שוב ושוב.

העוצמה של חווית הליווי עם אדם שיוצא מהכלא

ומנסה לבנות את עצמו פורצת את גבולות המילים.

"אסיר משוחרר" הוא אדם בודד ששהה בפלנטה אחרת עם כללים נוקשים וברורים,

עולם בו מה שאתה חושב לא נחשב. לעומת זאת,

בחברה ה"חופשית" הכל נראה פרוץ ונתון למשא ומתן.

להיות שותפים בפתיחה של פרק חדש בחיים,

ברפוי של יחסים שנפגעו במשפחתו של האסיר, בחזרה לעולם העבודה,

זה לחוות את כוחנו להשפיע, דבר שמתגמל כל השקעה בבן אדם, וגם "ממכר".

הקמתי את "פרנסה ביושר" ואת המיזם "בגובה העיניים" -

מנטורים מלווים לאסירים משוחררים,

גם במטרה לחבר בין סקטורים בחברה שבד"כ אינם פוגשים זו את זו.

אנשים אמיצים ללא קשר לעולם הפלילי שוברים את הפחד ומתגברים על מבטים

ספקניים של חבריהם כדי להושיט יד עוזרת ואוזן קשבת לאנשים שעשו טעויות,

ומגיע להם להתחיל פרק חדש בסביבה תומכת ומכבדת.

בסופו של יום, זה הרווח של כולנו, מכל הבחינות.

אני מברכת את היום בו העזתי לשים את הכעס בצד,

להפשיל את השרוולים ולהיות שותפה בדרך של "ובחרת בחיים":

כי לבנות זה גם להיבנות. אדם לא יכול להציל את עצמו לבדו,

כי אנו קשורים ביחסים של הדדיות.

לצאת מהבועה של עצמנו, להושיט יד לאדם שנפל לבור שחור ועמוק,

מחזק את החסינות שלנו נגד הווירוס של אדישות ושל התפרקות חברתית.

אני הרמתי את הכפפה. ואתם?

מזמינה אתכם להיות שותפים במסע המרתק, ולחוות כח ההשפעה.

ד"ר מרים הירשפלד

מייסדת העמותה